רמב"ם על אבות ג
אבות פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה אבות ג רמבם
זה ההסתכלות, מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו, יביאהו לבזות בענייני העולם. והסתכלו לגודל המצוה, יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים, לא יחטא כלל:
ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה, מסוף הפסוק אשר אמר "כי אם בתורת ה'"(תהלים א, ב) וגו', כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה', לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'.
(מנין שאפילו אחד שיושב וכו' בפרקא קמא דברכות אומר בזה הלשון "מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך"(שמות כ, כ), וכי מאחר דאפילו אחד תרי מיבעיא, תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה, וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא, מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה, וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי.)
ופירוש וידום - מן הדבור הנסתר מקול דממה דקה, וממנו פירש התרגום "וידום אהרן"(ויקרא י, ג) "ושתיק אהרן". וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה, מאמרו "כי נטל עליו", כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו לבד:
זבחי מתים - יקרא תקרובת עבודה זרה. כמו שקראה הכתוב כמו שבארנו בפרק שלישי מעבודה זרה, וקראה ישעיהו גם כן "קיא צואה" לבזותה, כמו שתקרא עבודה זרה עצמה גלולים ושקוצים.
וקדם לפני זה הפסוק, פסוק המורה על העוסק במאכל ובמשתה והנחת התורה ותלמודה, ומפני זה כי השולחנות כולם כאילו אכלו עליהם הדברים המזוהמים והצואות רצה לומר מאכל הצלמים, והוא אמרו לפני זה הפסוק "וגם אלה ביין שגו, ובשכר תעו"(ישעיהו כח, ז):
[הנעור משנתו בלילה וההולך בדרך יחידי ומפריד בנפשו ללא תכלית אלא לבטלה מתחייב מאת ה'.]:
עול תורה - התמדת הקריאה.
ועול מלכות - טורח המלך וחיילותיו.
ועול דרך ארץ - טורח הזמן.
אמר כי בשכר לקחו עול התורה יצילהו השם יתברך, ויקל מעליו טורח הזמן.
ואמרו פורק עול תורה - שאומר אין תורה מן השמים ואיני סובלה. ואמרו "חרות על הלוחות, חירות על הלוחות", רצה לומר החירות מתולדות הזמן וענייני המלכים, למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות:
בעדת אל - הנה בארנו בתחילת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מעשרה.
ושם בארנו גם כן שבית דין לא יהיו פחות משלושה, והם נקראים אלהים לעניין המשפט.
ופירוש אגודה - מה שאוגד אדם בידו אחת, והיד יש בה חמש אצבעות שבהן יאגוד, וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה:
*הערה 1:
*הערה 1:
הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים גם כן, שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קניין חזק, ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל.
וכשיקדמו קנייני הרעות, ואחר כך ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל, תכבד עליו החכמה ויניחה:
יאמר שאלה הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם, עד שיצא מן העולם והוא אבד:
מלבין פני חבירו - הוא מי שמבייש את חבירו.
מגלה פנים בתורה - הוא מי שעובר על מצות התורה בפרהסיא, והוא תכלית הכפירה כמו שאמר השם יתברך "והנפש אשר תעשה ביד רמה"(במדבר טו, ל).
ועניין מגלה פנים - יגלה פנים ויעיז, וזהו לשון כפירה, והוא מפורש כן בגמרת פאה, אמרו "המגלה פנים בתורה, העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו".
מפר ברית - המושך לו ערלה.
ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו חכמים בהם שהעושה אותם אין להם חלק לעולם הבא, "במה אנו קיימין, אם כשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא כשלא עשה תשובה ומת ביסורין", רוצה לומר שחומר החטאים ההם אשר זכרו בהם אין לו חלק לעלם הבא, גדול יותר משאר החטאים, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם:
קל לראש - קלות, ידוע. ונוח - הוא הישוב וההנחה.
ואמר בזאת הצוואה, כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל, ושמש אותו ועמוד לפניו כאשר ירצה ואל תוקיר נפשך לו. וכשתהיה עם שחור השער רוצה לומר עם צעיר השנים לא תעשה כן, אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו.
אחר כך אמר, לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים, לא כן הכוונה, אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול בן חורין ועבד כל איש ממין האדם בשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות.
*הערה 2: :
כשידור אדם נדרים ויקיימם, יעלה בידו קניין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו, ויתחזק לו הקניין ההוא, ויקל עליו הפרישות רוצה לומר השמירה מהטומאות, כמו שאמרו בחגיגה "בגדי עם הארץ, מדרס לפרושים":
הוא היה אומר, שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה היא הטבה אחרת. כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו, מפני שהוא נבזה בעיניו:
זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לרבי עקיבא, וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים.
אמר, כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו, והוא אמרו הכל צפוי.
ואחר כך אמר, לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין העניין כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו הרשות נתונה, רוצה לומר כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני.
ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם, כמו שבאר יתברך מדרכיו ואמר "ארך אפים, ורב חסד ואמת"(במדבר יח, ל), ואמרו רז"ל "ארך אפים לצדיקים ולרשעים". ואמר הנביא (המספר) "טוב ה' לכל"(תהלים קמה, ט).
ואחר כך אמר, שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קניין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קניין חזק. והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שהגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קניין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה ההיקש אמרו לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה:
החנוני מקיף - מי שיאריך חובו ולא יבקשהו לאלתר. וזה המשל מבואר, וכוונתו ידועה.
ואמרו וכל הרוצה ללוות, יבא וילוה - מחזק העניין הקודם שאין שם הכרח, אבל בבחירת האדם יעשה מה שירצה לעשותו.
ואמרו והגבאים מחזרין תדיר - הוא משל על המות ושאר עונשים הבאים על האדם.
והכל מתוקן לסעודה - כלומר תכלית כוונת כל זה חיי העולם הבא:
רוצה לומר בזה, שכל שנים מאלו, כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו.
ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא עניין פילוסופי דק מאד, ואני אזכרהו, נשען על תבונת מי שעיין בזה העניין. וזה, שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו, אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה, או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת, אבל הם במציאותם דעת, וזאת ההשגה היא אשר תקרא "בינה", והוא הדעת, ובדעת גם כן נבין ואפשר לנו שנשיג, וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו, ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל, כי בדעת נשיגהו. והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו, כל שכן מכאן, ואמנם אנחנו מישרים אליו הדרך הישרה לבד.
משנה כא [נוסח הרמבם]
[עריכה]כל שמעשיו - כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא:
זה מבואר, וכבר בארנו עניינו בפרקים הקודמים:
הערות
[עריכה]- הערה 1: לא פירש הרמבם משנה זו
- הערה 2: אמר המתרגם: נראה לי מדברי הרב, שהוא מפרש מלת "מקבל" מהקבלת פנים, וכאילו הוא מקביל הנגזר מן "מקבילות הלולאות", אשר הוא מן הארמית תרגם "נגד" או "נכח". וכן אומר בזה העניין בערבי לשון פגישה והקבלה, אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף. ובלשון ההוא פירש הרב מקבל הנה, ודעהו
משנה אבות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב